מאחורי השמות המוכרים מסתתרים סיפורים שכדאי להכיר

מאחורי שמות מוכרים מסתתרים לעיתים סיפורים שלא כולם מכירים. חלקם עוסקים בזהות יהודית, אחרים במעשי אומץ, נדיבות או בחירות אנושיות שנעשו ברגעים גורליים. אלה סיפורים שלעתים מספרים הרבה יותר מביוגרפיה שלמה.

האישה היהודייה שמאחורי הבובה המפורסמת בעולם — רות הנדלר (Ruth Handler)

Handler in 1961 l Originally published by the Los Angeles Times. Photographer unknown

רות הנדלר, שנולדה למשפחה יהודית של מהגרים מפולין בארצות הברית, לא גדלה לתוך עולם של עסקים גדולים או תעשייה אלא בנתה את דרכה בעצמה, צעד אחר צעד. יחד עם בעלה Elliot Handler ושותף נוסף בתחילת הדרך Harold Matson, היא הקימה את Mattel.

אליוט היה אחראי יותר על הצד היצירתי והפותוח של מוצרי החברה, בעוד רות הובילה את החזון והרעיונות ששינו את עולם המשחק של ילדות. מה שהתחיל כחברה קטנה יחסית, שעסקה אפילו במוצרי עץ ורהיטים מיניאטוריים, הפך עם השנים לאחת מחברות הצעצועים המשפיעות בעולם. אבל הסיפור שלה לא נשען רק על הקמה של חברה אלא על רגע של התבוננות פשוטה, כמעט יומיומית.

רות שמה לב שבתה משחקת בבובות נייר ומעניקה להן חיים שלמים: קריירה וחיים עצמאיים, מערכות יחסים, עתיד. היא הבינה שיש כאן צורך שלא מקבל מענה, בובה, שמייצגת אישה בוגרת, עם אפשרויות ולא רק דמות של תינוק לטיפול. מתוך הרעיון הזה נולדה Barbie.

במהלך נסיעה לאירופה, הרעיון הזה קיבל חיזוק בלתי צפוי. רות נתקלה בבובה הגרמנית Bild Lilli דמות שלא נועדה כלל לילדות, אלא התבססה על קומיקס למבוגרים. אבל היא לא ראתה בה את מה שראו אחרים, אלא דווקא את הפוטנציאל: בובה בדמות אישה בוגרת. היא קנתה כמה בובות, חזרה לארצות הברית והחלה לחשוב איך לקחת את הקונספט הזה ולהתאים אותו לעולם של ילדות. כך נולדה Barbie בובה, שעברה עיצוב מחדש, ריכוך והתאמה והפכה לדמות שמייצגת חלומות, אפשרויות ושאיפות.

בשנת 1959 הוצגה לראשונה ביריד הצעצועים בניו יורק ונקראה על שם בתה של Ruth Handler, ברברה. כשהיא נחשפה לקהל, לא כולם התלהבו; היו מי שחשבו שהיא שונה מדי ואפילו נועזת. אבל רות האמינה ברעיון שלה והתעקשה. עם הזמן, ברבי הפכה להרבה מעבר לצעצוע, היא נהפכה לסמל תרבותי, לדמות שמשקפת חלומות, שאיפות ושינויים חברתיים לאורך השנים.

"כל הפילוסופיה שלי מאחורי ברבי הייתה שדרך הבובה, הילדה הקטנה יכולה להיות כל מה שהיא רוצה להיות. ברבי תמיד ייצגה את העובדה שלאישה יש אפשרויות בחירה.“ - Ruth Handler

לצד ההצלחה הגדולה, חייה של רות כללו גם רגעים מורכבים. בשנות ה 70 היא חלתה בסרטן השד ועברה כריתת שד, חוויה אישית מטלטלת. מתוך המקום הזה, היא בחרה ליצור משהו עבור נשים אחרות והקימה את Nearly Me, חברה שפיתחה פרוטזות שד נוחות וטבעיות יותר, בתקופה שבה כמעט ולא היו פתרונות כאלה ועזרה לאלפי נשים להחזיר לעצמן את הביטחון העצמי.

גם הקריירה שלה ידעה עליות ומורדות. בשלב מסוים היא עזבה את מאטל בעקבות פרשה פיננסית, אירוע מורכב שלא מחק את התרומה האדירה שלה, אבל כן סימן שינוי. החברה עצמה המשיכה לצמוח ולהתפתח וקיימת עד היום כחלק מרכזי מתעשיית הצעצועים העולמית.

הפרק הזה בחייה מראה שהיזמות שלה לא נבעה רק מרצון למכור צעצועים, אלא מהיכולת לזהות צורך אמיתי ולתת לו מענה. העובדה שהיא קראה לחברה שלה "Nearly Me" (כמעט אני) מעידה על הרצון שלה להחזיר לנשים את תחושת השלמות והזהות שלהן אחרי חוויה כל כך קשה.

הסיפור של רות הנדלר הוא סיפור על ראייה אחרת, על היכולת לזהות צורך עוד לפני שהוא מקבל שם, על חיבור בין השראה אישית למציאות ועל הבחירה להפוך גם רגעים קשים למשהו שיכול לעזור לאחרים.

מאחורי השמות המוכרים של בתי הכלבו האמריקאיים — הסיפורים היהודיים של Macy’s ו־Neiman Marcus

Macy's flagship department store is seen in New York City's Herald Square in 1955. David McLaneNY Daily News ArchiveGetty Images

לא פעם אני מוצאת את עצמי נמשכת לסיפורים שמאחורי השמות המוכרים, דמויות, נשים ומשפחות יהודיות שהותירו חותם, שבנו, יזמו וחלמו. הפעם בחרתי להביא כמה סיפורים הקשורים דווקא לעולם הקמעונאות, בתי הכל בו ושמות שכולנו מכירים, אבל לא תמיד יודעים את הסיפור האנושי שמסתתר מאחוריהם.

הסיפור שמאחורי החנויות Macy’s ו Neiman Marcus

לפני שה eCommerce וה online הדיגיטליים שהשתלטו על השיח, העולם כבר ידע על Department Stores חנויות כל‑בו ענקיות, שהציעו הכול תחת גג אחד, ממש כמו אתרים היום. הרבה מהסיפור וההצלחה של החנויות האלו קשורים למשפחות יהודיות, שהיו בין החלוצים, שפיתחו את הרעיון והפכו אותו למותג עולמי.

במקרה של Macy’s החנות הוותיקה ביותר בארצות הברית הוקמה בשנת 1858 ובהמשך נרכשה על ידי משפחת Straus משפחה יהודית בעלת חזון עסקי ואחראית להפיכתה של Macy’s לבית כל‑בו גדול ומוערך.

משפחת שטראוס לא רק היו חלוצי קמעונאות, אלא גם חלוצים חברתיים. איסידור ואחיו נתן שטראוס לא רק בנו את מייסיס לאחד מבתי הכל בו הגדולים בארה"ב, אלא גם היו בין הראשונים להציע לעובדים ביטוח רפואי ותנאים סוציאליים מתקדמים. נתן שטראוס תרם רבות למען בריאות הציבור והקים תחנות חלב מפוסטר לילדים. איסידור היה פעיל חברתי ופילנתרופ.

נתן שטראוס ראה בעזרה לזולת שליחות. הוא תרם סכומים גדולים לישראל עוד לפני קום המדינה, מימן בין היתר את בית החולים הדסה הראשון בירושלים והקים תחנות לחלוקת חלב סטרילי לתינוקות כדי למנוע תמותה.

העיר נתניה נקראת על שמו של נתן כהוקרה על תרומותיו הנדיבות ליישוב היהודי בארץ ישראל, במיוחד בתחומי הבריאות והרווחה.

גם אחיו איסידור תרם ופעל רבות למען יהודים בארה"ב ובעולם. שניהם ראו בעזרה לזולת חלק בלתי נפרד מהחזון האמריקאי-יהודי שלהם.

יש סיפור מרגש על אידה שטראוס, אשתו של איסידור שטראוס. כשהציעו לה מקום בסירת הצלה בטיטאניק, היא סירבה לעזוב את בעלה ואמרה

"We have lived together for many years. Where you go, I go."

לבסוף, שניהם נספו יחד באסון.

מספרים שאידה שטראוס נתנה את המעיל שלה למישהי אחרת, שהייתה זקוקה לו, מחווה של חסד ואצילות.

אירוע טראגי, שהותיר חותם עמוק על ההיסטוריה המשפחתית והעסקית.

הסיפור הטרגי שלהם הפך לסמל של נאמנות ואהבה, הותיר חותם עמוק על ההיסטוריה המשפחתית והעסקית והוא אכן חלק מההיסטוריה היהודית והאמריקאית.

סיפור דומה נמצא גם עם Neiman Marcus חנות היוקרה המפורסמת מטקסס. בית הכל בו הוקם בשנת 1907 על ידי Herbert Marcus, Carrie Marcus Neiman ובעלה Abraham Neiman כולם ממוצא יהודי, שפעלו להביא לדרום ארה״ב פריטי אופנה איכותיים ואפשרו לצרכן חווית קנייה חדשה ושונה באותה תקופה. Carrie Marcus Neiman במיוחד נחשבת לפריצה דרך בעולם הקמעונאות, כשהציגה לראשונה בגדים מוכנים באיכות גבוהה לקהל רחב שהורגל עד אז לתפירה פרטית בלבד.

מעבר לשם הפרטי של החנויות, הסיפור הזה הוא על יזמות, תרומה לשוק וגישה חדשנית לעסקי אופנה ולמסחר מרגש לראות עד כמה משפחות מעבר לים השפיעו על התרבות הצרכנית והאופנתית ועל הדרך שבה אנחנו קונים, מתלבשים וחווים חנויות עד היום.

הסיפורים האלו משתלבים היטב עם הנושאים, שאני אוהבת לכתוב עליהם, נשים פורצות דרך, דמויות מעוררות השראה, שקשורות לעולם היהודי והכוח של יזמות.

בתקופות שבהן ליהודים לא תמיד ניתנה הזדמנות להשתלב במקצועות "מכובדים", הם לא חיכו, שיזמינו אותם, הם יצרו את הדרך בעצמם. הם בנו עולמות חדשים, קולנוע, תעשיית המוזיקה, פרסום, עיתונות, אופנה ובין היתר גם את רשתות בתי הכולבו הגדולות של אמריקה.

משפחת שטראוס (Straus) היא דוגמה בולטת לכך, יהודים גרמנים, שהיגרו לארה"ב במאה ה 19 והפכו לדמויות מפתח בהקמת רשת הענק Macy’s.

לפעמים, מה שנראה כמו סיפור של עסק הוא בעצם סיפור של חזון, ערכים ואנשים שלא חיכו להזדמנות, הם יצרו אותה.

סיפורים כאלה מזכירים לי עד כמה יצירתיות, עקשנות וחזון יכולים לשנות מציאות ולפעמים גם היסטוריה.

אלוף העולם ברכיבה על אופניים שסייע למחתרת — ג'ינו ברטאלי (Gino Bartali)

Gino Bartali, Florence, March 1963 l Image: https://en.wikipedia.org/wiki/Gino_Bartali

בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופה שבה אנטישמיות ושיח סביב זהות יהודית חוזרים שוב ושוב לכותרות בעולם, אני מוצאת את עצמי נמשכת יותר ויותר לסיפורים היסטוריים של אנשים, שבחרו באנושיות, באומץ ובמצפון גם כשהיה מסוכן לעשות זאת.

ג'ינו ברטלי היה הרבה מעבר לאלוף אופניים אגדי שזכה בטור דה פראנס; הוא היה גיבור שסיכן את חייו למען האנושיות ברגעיה האפלים ביותר.

במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהוא מנצל את המוניטין שלו כרוכב נערץ, הוא פעל כבלדר חשאי עבור רשת ההצלה באיטליה. תחת מסווה של אימוני רכיבה מפרכים למרחקים עצומים, ברטלי הבריח מסמכים מזויפים ותעודות זהות עבור יהודים כשהם מוחבאים בתוך שלדת האופניים שלו.

בכל פעם שנעצר במחסום, הוא התעקש שהחיילים לא יגעו באופניו כדי לא לפגוע בכיול המדויק שלהם ובכך מנע את חשיפת המבצע.

בזכות אומץ הלב והנחישות שלו, ניצלו חייהם של מאות יהודים, פעילות עליה שמר בסוד מוחלט עד יום מותו מתוך אמונה ש"טוב עושים ולא מדברים עליו". בשנת 2013 הוכר ברטלי כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם, עדות נצחית לכך שהניצחון הגדול ביותר שלו לא היה על קו הסיום, אלא במאבק על רוח האדם.

ברטלי תמיד אמר: "את הטוב עושים, אבל לא מדברים עליו. אם מדברים עליו, הוא כבר לא טוב".

"Good is something you do, not something you talk about. Some medals are pinned to your soul, not to your jacket." - Gino Bartali

הציטוט משקף בדיוק את האופי של ברטלי, שבמשך עשורים סירב לדבר על פעולות ההצלה שלו אפילו עם אשתו ובנו.

הסיפור נחשף במלואו רק אחרי מותו בשנת 2000, כשהתגלו מסמכים ועדויות של ניצולים.

ברטלי לא רק אלוף אופניים אגדי, אלא אדם שפעל בשקט ובסיכון אישי כדי לסייע ליהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה

יש סיפורים שלא נשארים רק בעבר; הם מקבלים משמעות חדשה דווקא בתקופות כמו זו שאנחנו חיים בה היום.

הניצחון הגדול ביותר של ברטלי נשאר בסוד כמעט עד יום מותו.

הוא פשוט עלה על אופניים ועשה את מה שצריך.

הזמר שסייע למדינת ישראל מאחורי הקלעים — פרנק סינטרה (Frank Sinatra)

פרנק סינטרה בבסיס צה"ל. צילום: לע"מ - צלמי לשכת העיתונות הממשלתית

פרנק סינטרה וטדי קולק - התמונה פורסמה בעיתון "דבר". 19 ביוני, 1980

אחד הסיפורים המרתקים והפחות מוכרים על הקשר העמוק של פרנק סינטרה למדינת ישראל.

סינטרה לא רק שהיה אוהד שרוף של ישראל לאורך כל חייו, אלא, שבשנת 1948 הוא ממש סיכן את הקריירה שלו כדי לסייע להגנה במבצע חשאי במיוחד. במרץ 1948, חודשים ספורים לפני הכרזת העצמאות, היישוב היהודי בארץ ישראל נלחם על חייו והיה זקוק נואשות לנשק וציוד צבאי.

באותה תקופה פעל בניו יורק טדי קולק (לימים ראש עיריית ירושלים המיתולוגי), שהיה אז ראש משלחת ה"הגנה" בארה"ב. קולק ואנשיו ניהלו מבצע חשאי לרכישת נשק והברחתו לארץ, תחת עינם הפקוחה של אנשי ה FBI שכן באותה עת הטילה ארה"ב אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון. מפקדת ה"הגנה" בניו יורק פעלה מתוך מלון "ההאוס" (Hotel Fourteenth) בקומה שמעליהם שכן מועדון הלילה "קופקבנה", שבו הופיע באותם ימים לא אחר מאשר פרנק סינטרה.

טדי קולק היה צריך להעביר סכום עתק של כמיליון דולר במזומן שנועדו לתשלום עבור קפטן של ספינת נשק אירית שחיכתה בנמל. הבעיה הייתה שה FBI עקב אחרי קולק באופן רציף וברגע שיצא מהבניין עם התיק, הוא היה נעצר מיד והכסף היה מוחרם. קולק, שהכיר את סינטרה דרך חברים משותפים, החליט לבקש את עזרתו בבר אלכוהול קטן בשעה שלוש לפנות בוקר. הוא סיפר לסינטרה על המצב. סינטרה הקשיב ובלי להסס שאל: "בשביל מה אתה צריך את הכסף?" קולק ענה שזה עבור נשק להגנת היישוב היהודי. סינטרה פשוט אמר: "אני אעשה את זה". למחרת בבוקר, התוכנית יצאה לפועל: טדי קולק יצא מהדלת הקדמית של המלון כשהוא משמש כ"פיתיון". סוכני הFBI עקבו אחריו מיד ובאותו הזמן, פרנק סינטרה יצא מהדלת האחורית של המלון. סינטרה נשא בידיו שקית נייר חומה פשוטה (או לפי גרסאות מסוימות, מזוודה קטנה) מלאה בשטרות כסף, הלך כמה רחובות ברגל והעביר אותה בבטחה לקפטן הספינה. הודות לתושייה הזו, הספינה הפליגה לדרכה והנשק הגיע לארץ בזמן למלחמת העצמאות.

קולק סיפר לימים שאם סינטרה היה נתפס, הקריירה שלו הייתה נהרסת לחלוטין והוא היה עלול לשבת בכלא על הפרת החוק הפדרלי. האירוע הזה לא היה מקרי. סינטרה היה ציוני נלהב והמשיך לתמוך בישראל לאורך עשורים. סינטרה תרם מיליוני דולרים לפרויקטים בארץ. בין היתר הקים את "מרכז הנוער על שם פרנק סינטרה" בנצרת שנועד לשלב נוער יהודי וערבי ומימן את הקמת מרכז הסטודנטים על שמו באוניברסיטה העברית בירושלים.

בעקבות תמיכתו הפומבית בישראל, סרטיו ושירים נאסרו להשמעה במדינות ערב רבות, אך זה לא הפריע לו. סינטרה ביקר בישראל מספר פעמים, נפגש עם מנהיגים כמו דוד בן-גוריון וגולדה מאיר ואף חגג כאן את יום הולדתו ה47.

הקשר בין קולק לסינטרה נשאר חזק מאוד וקולק תמיד זכר לו חסד נעורים על אותו לילה גורלי בניו יורק שבו הזמר המפורסם ביותר באמריקה הפך, ללילה אחד, לבלדר של המדינה שבדרך.

זה באמת אחד מאותם סיפורים היסטוריים, שנשמעים כמעט כמו תסריט של סרט הוליוודי, אבל הם מציאותיים לחלוטין. מה שיפה בסינטרה זה שהוא עשה את זה ממקום נקי לחלוטין של מצפון ואהדה עמוקה, בלי לחפש כותרות או פרסום (באותם ימים זה אפילו היה חייב להישאר סודי ביותר). הוא פשוט ראה אנשים במצוקה שנלחמים על הבית שלהם והחליט לנצל את מעמדו כדי לעשות את הדבר הנכון.

סינטרה היה איטלקי ־ קתולי, בן למהגרים מאיטליה. אבל לאורך חייו הוא היה מזוהה מאוד עם מאבק נגד אנטישמיות ותמך בישראל ובקהילה היהודית. הוא גייס כספים לישראל, הופיע באירועי תמיכה, היה קשור ל Simon Wiesenthal Center ואף ביקר בישראל כמה פעמים. דווקא בגלל שלא היה יהודי, הרבה אנשים רואים בתמיכה שלו בישראל משהו יוצא דופן ומרגש במיוחד.

התודה היא לגמרי לסינטרה, גיבור אמיתי מאחורי הקלעים!